כמה הרוגים עוד צריך כדי שנתעורר?

לפני כחודש פרסם ארגון “קו לעובד” את סיכום תאונות העבודה לשנת 2025, על פי מספר ההרוגים. מי שמעוניין לעיין בדו"ח המלא יכול לקרוא אותו כאן.

למי שעובר על הדו"חות מדי פעם הנתונים אינם מפתיעים אבל הם בהחלט מקוממים.

ענף הבנייה “כיכב” גם השנה במספר תאונות העבודה הקטלניות: 47 הרוגים, שהם כ־59% מכלל ההרוגים במשק. מעבר לכך, עשרות עובדים נפצעו באורח קשה ואנוש. מדובר באנשים שקמו בבוקר לעבודה ולא חזרו הביתה.

הסיבה המרכזית למוות אינה גזירת גורל ואינה ידי שמיים. כמעט 50% ממקרי המוות נגרמו מנפילה מגובה. זו תוצאה של כשל שיטתי באמצעי מיגון, בפיקוח ובאכיפה.

השאלה המתבקשת היא: איך ייתכן שהמספרים הללו נשארים גבוהים ועקביים שנה אחר שנה?

הביקורת מופנית בראש ובראשונה למשרד העבודה – הגוף המוסמך להפעיל אכיפה, להוציא צווי בטיחות ולהטיל סנקציות כבדות על קבלנים שמתרשלים ומפרים את הוראות החוק. מדוע איננו רואים אכיפה נרחבת יותר? מדוע צווי סגירה אינם הופכים לכלי שגרתי? האם ייתכן שהעבריינות והחיפוף פשוט משתלמים?

ייתכן שחלק מהבעיה נעוץ בכוח האדם: כ־80 מפקחים בלבד לכלל מדינת ישראל. מספר זה אינו סביר ביחס להיקף אתרי הבנייה הפעילים. אך מחסור במפקחים אינו פוטר מאחריות.

יש גם את האחריות הישירה של המעסיקים והקבלנים. חיסכון באמצעי מיגון, הימנעות מהתקנת רשתות בטיחות, עבודה ללא קווי חיים תקינים וללא הדרכות מסודרות לעובדים שחלקם אף לא דובר את השפה. אלו לא טעויות אלא בחירות של המעסיקים.

אחת הדרכים היעילות ביותר לצמצם מקרי מוות מנפילה היא התקנת רשתות מגן תקניות. בפועל, רק מיעוט מאתרי הבנייה עושה בהן שימוש. מדוע? עלות. זמן. נוחות. שיקולי רווח.

בסופו של דבר, השאלה האמיתית היא פשוטה: כמה חיי אדם שווים?

כל עוד בטיחות נתפסת כהוצאה ולא כהשקעה, וכל עוד האכיפה אינה נחושה וברורה המספרים ימשיכו לחזור על עצמם. אין כאן הפתעות בכלל, יש כאן כשל מתמשך.

בטיחות בעבודה אינה פריבילגיה. היא חובה מוסרית, חוקית וציבורית!

סינון לפי קטגוריה

סינון קטגוריה
הצג עוד
דילוג לתוכן